|
סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999, אשר נושא את הכותרת "ערובה להוצאות משפט", קובע כי במידה והוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאותיו אם זכה בדין.
כמו כן, בית המשפט רשאי לעכב הליכים משפטיים עד להפקדת ערובה זו, אלא אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה. בית המשפט יכול גם שלא להורות על הפקדת ערובה כאשר החברה התובעת מוכיחה שביכולתה לשאת בהוצאות הנתבע במידה ויזכה בדין.
סעיף זה לחוק החברות קובע למעשה כי יש שתי חלופות אשר בהתקיימן לא יורה בית המשפט על הפקדת ערובה להוצאות הנתבע. חלופה ראשונה הינה הוכחת היכולת לשאת בתשלומים אלו. חלופה שנייה הינה במקום בו נסיבות המקרה אינן מצדיקות את חיוב התובע בהפקדת ערובה.
בפסק דין אשר עוסק בעניין זה, התווה השופט מלצר את שלבי הבחינה בדבר השאלה הנוגעת להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. השופט מלצר סבר כי בבוא בית המשפט לשקול האם יש להורות על הפקדת ערובה, תיבחן ראשית יכולתה הכלכלית של התובעת לשאת בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
שיקולים נוספים לאחר הוכחת שני התנאים הראשונים
בחינה זו כוללת התחקות אחר מצבה הכלכלי של התובעת. עם זאת, לא די במצב כלכלי זה בכדי לקבוע הפקדת ערובה. על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה. נסיבות אלו נבחנות על פי מספר שיקולים כגון – הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים, ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה מבטא את הכלל והפטור הוא החריג, שאלת סיכויי ההליך וכדומה.
לאחר סיום שלב הבדיקה השני, פונה בית המשפט למבחן השלישי והאחרון – מהו גובה הערובה הנדרשת והאם ערובה זו הינה מידתית ומאזנת נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים.
השופט מלצר מציין, יחד עם זאת, שתי הערות נוספות הנוגעות לשלב הבדיקה השני. לדבריו, הנטל להראות מהן אותן נסיבות המצדיקות אי חיוב בהפקדת ערובה מוטל על החברה התובעת. כמו כן, אין להזדקק לניתוח סוגיית סיכויי ההליך כל אימת שלא מדובר בסיכויים גבוהים למדי או קלושים למדי.
|
