|
חוק המשכון קובע בסעיף 1, כי "מישכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושה להיפרע מן המשכון אם לא סולק החיוב". החיוב, הוא עסקת היסוד- השעבוד נועד להבטיח את החיוב, ובמילות סעיף 15 לחוק "חדל החיוב, יפקע המישכון".
קיימים מספר כלים בארגז הכלים המשפטי, לצורך הבטחת חיובים: הערת האזהרה (המוסדרת בחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969) זכות העיכבון (אותה ניתן למצוא, בין היתר בחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, חוק המכר, תשכ"ח-1968 ובחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970) והעיקול (המוסדר בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). המייחד את השעבוד מכלים אלו ואחרים, היא הקביעה מוקדמת של קשר ישיר בין הנכס המשועבד לבין החיוב אותו נועד הוא להבטיח, שכן מן הנכס עצמו זכאי הנושה להפרע.
לבעל החיוב, הנושה, ישנה בדרך כלל עדיפות על פני בעלי חוב אחרים של החייב, לגבי אותו נכס עליו רובץ השעבוד. חסרונו היחיד של שעבוד לעומת חיובים אחרים, היא מוגבלותו בסכום, הלוא הוא ערך הנכס המשועבד. מאידך הנכס ממשיך לשאת פרי, ואף ניתן לסחור בו, במגבלות מסוימות.
סעיף 4 לחוק קובע כי משכון יהיה תקף רק לאחר הפקדת הנכס המשועבד בידי הנושה, או ברישום השעבוד ברשם המשכונות. עוד מוסיף הסעיף כי הוראות בדינים ספציפיים גוברות על האמור בו. כך, ע"פ סעיף 178 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג- 1983 (להלן: "הפקודה"), באם חברה מבקשת לשעבד נכס, הרישום לא יעשה ברשם המשכונות, כי אם ברשם החברות.
אכן, עקרון הפומביות הוא תנאי בלעדיו אין לתוקפו של המשכון. מה לך משכון, אם לא על מנת להזהיר אחרים מלבצע טרנזקציות בנכס, המבטיח חוב אחר. המחוקק ביקש להבטיח הגנה על צדדים שלישיים תמימים, על כן חייב את המשעבד לטובתו נכס, להתכבד ולהודיע לציבור כי הנכס אכן משועבד, למען ימנעו "תאונות משפטיות" כפי שהן מכונות על ידי כבוד הנשיא ברק[1].
[1] ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ’ אברהם גדי, תק-על 2004(4), 2248.
|
